החלטה בתיק ע"ע 32949-11-12

1.    זוהי בקשת המבקש להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מיום 15/8/12 (בתיק 6682-09-10; השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור שושי הורוביץ וגמאל מג'אדלה), אשר דחה את חלקה הארי של התביעה שהגיש המבקש כנגד המשיבה.

2.    על פי רישומי בית הדין קמא וכפי שצוין בהודעת הערעור שהוגשה לבית הדין ביום 14/11/12, פסק הדין הומצא למשרד ב"כ המבקש ביום 14/10/12.

3.    לטענת ב"כ המבקש, בבקשתו שבנדון, פסק הדין אמנם הומצא למשרדו ביום 14/10/12 אך הגיע לידיעתו ביום 15/10/12 בשעות הערב, כך שנדרש אליו ביום המחרת.

לטענתו, כתב הערעור הוכן מבעוד מועד, אך עקב טעות שבהיסח הדעת סבר כי המועד האחרון להגשת הערעור הוא ה-14/11/12 (שעה שהמועד האחרון הוא ה-13/11/12).

מוסיף ב"כ המבקש וטוען כי מדובר בערעור בשאלות עקרוניות וסיכויי הערעור טובים.

מכל מקום לטענתו, בהינתן כי מדובר באיחור של יום אחד בלבד וכי כבר בדיון מיום 28/10/12 בתיק אחר בעניינם של עובדים אחרים במשיבה, בו נכחו באי כח הצדדים בתיק זה, נדון פסק הדין והובהר על ידי ב"כ המבקש כי בכוונתו להגיש ערעור על פסק הדין, ועל כן נשללה מהמשיבה החסינות מפני המשך ההליכים, נסיבה המהווה טעם מיוחד להארכת המועד בפרט כאשר מדובר באיחור של יום אחד.

אי לכך לטענתו, בנסיבות המקרה המיוחדות שבנדון, יש להיענות לבקשה.

4.    הבקשה הועברה לתגובת המשיבה אשר טענה באופן לקוני כי "ככל שפסק הדין נשוא הודעת הערעור הומצא למערער רק ביום 15/10/12 - דבר שאינו בידיעת תעש, שכן המערער לא צירף כל אסמכתא לכך - הרי שלכאורה הודעת הערעור הוגשה במועד".

אי לכך הבהירה המשיבה, כי ככלה הם פני הדברים, היא מותירה לשיקול דעת בית הדין אם לקבל את הבקשה או לדחותה.

דיון והכרעה

5.    על מנת להעמיד דברים על דיוקם בכל הנוגע לתגובת המשיבה, הרי שב"כ המבקש לא טען כי פסק הדין הומצא לידיו ביום 15/10/12 אלא הבהיר כי פסק הדין הומצא למשרדו ביום 14/10/12 אך הגיע לידיעתו ביום 15/10/12 בשעות הערב, כך שנדרש אליו ביום המחרת.

        הנה כי כן, אף לשיטת ב"כ המבקש, הודעת הערעור לא הוגשה במועד כי אם באיחור של יום אחד, ועל כן אין רלוונטיות לתגובת המשיבה בעניין זה.

6.    ולגופם של דברים.

תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 (להלן- התקנות) קובעת כי לבית הדין סמכות להאריך מועדים, בהתקיים "טעם מיוחד", כדלקמן:

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הצורך להצביע על "טעם מיוחד" נובע מכלל סופיות הדיון, לגביו נפסק: "סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר... לאור עקרון "סופיות הדיון" עומדת לצד שכנגד הזכות לכלכל ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו זמן ממושך" [ראה: עא"ח 49/06 איגור סומרוקוב - מדינת ישראל, (מיום 21.12.2006)].

לאור זאת נקבע כי, "כנגד האינטרס של סופיות הדיון חל על המערער נטל ההוכחה לכך שהתקיים "טעם מיוחד" שלא היה בשליטתו ושבגינו נבצר ממנו להגיש את הערעור או לבקש הארכת מועד להגשת ערעור" [ראה: עא"ח 49/06 איגור סומרוקוב  לעיל; ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904, 908 (2001)].

7.    ובאשר לשאלה מהם אותם טעמים מיוחדים אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות, הרי שלעניין זה, נקבע:

"אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא"